"אין בתולות בקריות" הוא סרט התבגרות מלא פנטזיה וקסם שיעשה לכם חשק לקפוץ לבקר בחוף הים

מי שנכח בפסטיבל הקולנוע היוקרתי של ניו יורק, פסטיבל טרייבקה, נחשף שם לעיר קטנה בצפון ישראל בשם קרית ים, מקום שגם מי שחי בארץ ממעט לבקר בו. ואולי זה היופי האמיתי של הקולנוע – היכולת לספר סיפורים גם על מקומות שבכל מקרה אחר, היו זוכים להתעלמות כמעט מוחלטת.

סרטה של הבמאית קרן בר רפאל, שזהו סרט הביכורים שלה, נשען על אגדה אורבנית שנולדה בקרית ים לפני כמה שנים – דייג מקומי דיווח שראה בתולת ים שוחה בסמוך לחוף. העדות המשונה זכתה לדיווח תקשורתי ולהתלהבות מצד תושבי העיר ואפילו ראש העיר. הסרט מציג תמונה די דומה: לנה (ג'וי ריגר הנהדרת) היא נערה מתבגרת שמשתעממת בעיר המשמימה למדי ונאלצת לדאוג לבת דודתה בת ה-10, תמר. היא חולמת על אהבה, תשוקה ובעיקר, על בריחה לת"א. כל הזמן הזה נושבת בעורפה אמא שלה, בעלת בית קפה על החוף, שכמו שאר העיר גם הוא סובל משיממון. הכל משתנה כשסופר שרמנטי בשם צ'יפי (מיכאל אלוני) מגיע לקרית ים, גורם לכך שהשמועה על בתולת הים תקבל סיקור תקשורתי ומוביל לגל תיירותי ששוטף את העיר ומפיח ניצוץ של תקווה בתושבים. הוא גם עוזר ללנה להגשים כמה פנטזיות.

הסרט, שמצולם בצורה כל כך מרהיבה, שהיא עוד עשויה לגרום לכם לקפוץ לבקר בקרית ים, מציג סיפור התבגרות מכמיר לב שכמעט כל מי שצמח בפריפריה יוכל להזדהות איתו. קאסט השחקנים הנהדר עושה עבודה מופלאה ולא מפתיע כלל שהסרט זכה להתקבל לתחרות הבינלאומית הרשמית של פטסיבל טרייבקה. פעם בכמה זמן מגיע סרט ישראלי כזה, שברור לגמרי שעוד יהפוך לקאלט, וזה בהחלט המקרה של הסרט הזה.

אחת לשלושה ימים אישה בצרפת נרצחת על ידי בן זוגה וזו הסיבה לכך שהסרט "משמורת" הוא סרט חובה לכל אחד

נושא האלימות במשפחה הוא נושא שעולה לכותרות על בסיס כמעט יומיומי, לא רק בישראל אלא גם במקומות אחרים בעולם, ביניהם צרפת. אבל מסתבר שגם שם, הרשויות נותרות אילמות ולא מתייחסות לנושא כמכת מדינה. הבמאי הצרפתי הצעיר, קסבייה לגראן, הסביר בראיונות שהוא מושפע מאוד מהטרגדיה היוונית ורצה ליצור טרגדיה מודרנית בהשראתה. מבחינתו, הטרגדיה הגדולה של ימינו היא אלימות בתוך המשפחה ואוזלת היד של הרשויות, ולכן בחר לעסוק בנושא הזה.

הסרט עשוי באופן כל כך מהודק ומעורר צמרמורת, שהוא הולך ונבנה עד לרגע השיא – סצנת הסיום, שהיא מהאינטנסיביות שתחוו בקולנוע – ובהחלט מעורר מחשבה על הנושא הכל כך חשוב הזה, במיוחד לקראת יום העלאת המודעות לאלימות נגד נשים, שיתקיים ב-25 בנובמבר.

כשלגראן זכה בשני פרסים בפסטיבל ונציה – פרס הביכורים ופרס הבימוי – תעשיית הקולנוע כולה נדהמה מההכרה היוקרתית בבמאי הצעיר והיחסית אנונימי הזה, שמגיע בכלל מעולם המשחק. אבל אחרי הצפייה בסרט הסיבות לכך שזכה הן ברורות לגמרי: מדובר בסרט שיישאר איתכם גם זמן רב אחרי שתצאו מבית הקולנוע.

בסרט הקולנוע הראשון שלו, יוצר הסדרה "החיים עצמם", יגרום לכם להתרגש ולאהוב

מה קורה שם? וויל פוגש את האישה של חייו, אבי, בתקופת הלימודים שלהם בניו יורק. הם מתאהבים, מתחתנים, ומביאים לעולם את הילדה הראשונה שלהם. בקצה השני של העולם, באיזור הכפרי של ספרד, חוויאר מקבל קידום בעבודה ויכול, סוף סוף, לשאת לאישה את אהבת חייו, איזבל. רגעים קטנים ולכאורה חסרי משמעות יחברו בין חייהם של שני הזוגות, בדרכים קטנות וגדולות, צפויות ולא צפויות, וירקמו, עם השנים, סיפור אהבה לדורות. סרט נוגע ללב ומלא הומור על משפחה, אהבה וגורל, בכיכובם של קאסט שחקנים מוערך ויוצא דופן, בהם אוסקר אייזק, אנט בנינג, אוליביה וויילד ואנטוניו בנדרס.

מה חשוב לדעת? זהו סרטו הראשון של יוצר סדרת הטלוויזיה המהוללת, "החיים עצמם" (This is us),  דן פוגלמן. בדומה לסדרה, גם כאן ישנם מספר צירי עלילה שונים, שמתחברים רק לקראת הסוף.

Fun Fact: אוליביה וויילד מגלמת את הדמות הנשית הראשית בסרט ולמרות שהיא מאוד דומה לה, היא לא השחקנית שמגלמת את סרינה ווטרפרד ב"סיפורה של שפחה". 

בשלוש מלים: קומדיה רומנטית סוחפת.